הטור השבועי · עיתון פרשה
נפוליאון, אתה מסתיר לי
רועי החסידות בדורות הראשונים היו מרבים לנסוע בין יישובי ישראל, לעשות חיל בקירוב הלבבות לאבינו שבשמיים, ולקבץ כספים עבור פדיון שבויים – מצווה שגדולי החסידות התמסרו אליה.
גם הרב הקדוש מאפטא, מחבר הספר 'אוהב ישראל' היה מהנוסעים. בעיירה היהודית היו יודעים שהרב מאפטא מגיע והתכוננו לכך כדרוש. פעם, כשהגיע לאחת מהעיירות, הכינו לצדיק שתי אכסניות, והניחו לצדיק עצמו את הבחירה באיזו מהן יתאכסן.
שני בעלי האכסניות היו עשירים שהחזיקו בדירות מרווחות ונאות, ההולמות אורח מכובד שכזה. ההבדל היה שאחד מבעלי האכסניות היה מה שמכונה באידיש 'יהודי יפה', אדם מכובד ומוערך חברתית. הוא ידע את מעלותיו האישיות ונהג בהתאם.
לעומת זאת, בעל האכסניה השני היה מאלה שרינונים מאחורי גבו רימזו לעבירות חמורות שעבר. גם הוא עצמו היה מודע ללחש סביבו וכנראה שלא היה עשן בלי אש.
הרב מאפטא הכיר את העיירה והכיר את המדובר בה. הוא בחר להתאכסן דווקא אצל העשיר הפחות 'יפה'. אחרי שהסתיימה שהותו בעיר שאלוהו מקורביו: הלוא יודע רבינו היטב את האנשים ואת טיבם, מה טעם ראה להתאכסן אצל יהודי ששמועתו לא טובה דווקא, ולא אצל הגביר השני והמכובד?
השיב הרב מאפטא: "בעל האכסניה השני – בעל גאווה הוא, ועל בעלי גאווה "אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור במחיצה אחת". אם הקב"ה לא שם – כל שכן שלי אין מקום שם. אבל היהודי השני – גסות הרוח וגאווה אין בו, רק עבירות. ועל עבירות נאמר "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" – הקב"ה נמצא עם יהודי גם כשהוא עובר עבירה. ומכיוון שהקב"ה יכול לשכון שם למרות החטא – גם אני יכול למצוא שם אכסניה טובה.
* * *
המבט החסידי הזה הוא יסודי לאין שיעור. זוכר אני את סבי, החסיד ר' מוטל קוזלינר, כשהוא קורא בלהט: "בליובאוויטש היתה פעם שרפה, הכול נשרף והתכלה. כל ה'משכילים' וה'עובדים' (שני סוגי טיפוסים מעולים של חסידים: 'משכיל' – ההוגה במעמקיה של תורת החסידות. 'עובד' – המתמסר לעבודת התפילה ממעמקי ליבו) מיהרו להציל את עצמם. ורק ה'פושטקים', אלו ש... פחות ב'עניינים', רצו להציל את ספרי התורה!".
ה'פושטק' (ביטוי באידיש שמשמעו: אדם שהינו 'כלי ריק') איננו כל כך גרוע. לעתים, עם כל החסרונות שלו, יש בו איזו אמת פנימית שגוברת על הכול. לעומתו, לעיתים דווקא 'היהודי היפה' מרוב יופיו שוכח את ההתמסרות הכנה, האמיתית, לעבודת השם. זו שהיא נטולת אגו ואינטרסים.
אין כאן כמובן קריאה להיות 'פושטק' – אבל מותר לו ל'משכיל' ול'עובד' לגנוב קצת כנות וחספוס מתנועת הנפש של ה'פושטק' היקר.
* * *
והנה עוד מסורת שקיבלתי מסבא שלי.
כידוע, בעל התניא ראה בנפוליאון ובבשורתו אויבים גדולים. במסגרת המלחמה בין נפוליאון ובין הצאר הרוסי תמך רבינו באופן אקטיבי בצאר הרוסי דווקא.

שאלו פעם את בעל התניא: והרי 'פוֹנְיֶּה' (כינוי גנאי בו היו משתמשים יהודים לתאר גוי רוסי, מתוך זלזול בתרבות המוסר הקלוקלת שלו; הצירוף המקובל באידיש הוא 'פוֹנְיֶּה-גַּנֶב') הוא גנב, נואף ורוצח. לעומת זאת, דווקא נפוליאון מעוטר בתרבותיות אינטליגנטית ואריסטוקרטית. מדוע הוא בוחר בפוֹנְיֶּה על פני נפוליאון?
השיב בעל התניא במנגינה מיוחדת: "פוֹנְיֶּה גנב, פוֹנְיֶּה נואף, פוֹנְיֶּה רוצח – אבל הוא לא מסתיר על 'אחד'. והוא לא מסתיר על ה'אחד' שלי. ונפוליאון כן מסתיר על ה'אחד'".
ה'אחד' של בעל התניא זה "אין עוד מלבדו", במובן ההוא שהעולם כולו הוא דבר ה', המתקיים מכוחו בכל רגע מחדש, ואיננו מציאות עצמאית.
דווקא האריסטוקרטיות של נפוליאון ואידאולוגיית החופש והזכויות שלו, מהוות התנגדות לאלוקות עוד יותר מאשר תאוותיו השפלות של הפוֹנְיֶה־גנב. בתפיסת ה'אחד' של בעל התניא ("ה'אחד' שלי") הבעיה הגדולה ביותר היא גסות-הרוח, תחושת הישות של האדם, המייחס לעצמו כוח וקיום עצמאיים.