לומדים תורה עם הרב שמואל רסקין — שיעורים, פודקאסטים והטור השבועי לפי הלוח העברי

מקור הסיפור הוא ברבן יוחנן בן זכאי, שחמק מירושלים הנצורה כדי לפגוש את אספסיאנוס, מפקד צבא רומי. רבן יוחנן בירכו: "שלום עליך המלך". אספסיאנוס, שטרם התבשר על הכתרתו, השיב לו: "אתה מתחייב בנפשך. אם אני מלך – מדוע נזכרת לבוא אליי רק עכשיו?".

כשקרא רבי אהרון מקרלין את קריאת 'המלך' של ראש השנה, הדהדה באוזניו טענתו של אספסיאנוס: "אם מלך אני – היכן היית עד עכשיו?!". ואם רבי אהרון הקדוש נחרד כך, מה נאמר אנו, אזובי הקיר?

* * *

אך יש לשאול: מה התועלת בהלקאה עצמית שכזו ברגע השיא? הרי עכשיו ראש השנה! מה שהיה בעבר – שייך לעבר. כעת התייצבנו לפני המלך ואנו קוראים מתוך קבלת עול מלכות שמיים: 'המלך'!

הסבר אחד מציע שקריאת 'המלך' היא תמצית קבלת עול מלכות שמיים, שביסודה עומדת התשובה – ואין תשובה ללא חרטה על העבר. התבוננות זו מייצרת אי-נוחות בריאה מהתנהלותנו בשנה החולפת, ומתוך החרטה נעשית קבלת המלכות עמוקה ומזוככת יותר.

* * *

במחשבה שנייה, ייתכן שיש כאן עומק נוסף:

הכלל ההלכתי קובע: "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם" – אי אפשר למכור כעת את הפירות שיצמחו על העץ בעונה הבאה. שאל על כך הרבי: אם כן, כיצד יהודי יכול להתחייב בראש השנה לשמור ולקיים את כל המצוות בשנה החדשה שטרם נולדה?

הסביר הרבי: אומנם אי אפשר למכור את העתיד, אך אפשר למכור "דקל לפירותיו" – כלומר, לא להעביר את הבעלות על העץ כולו, אלא להקנות את פוטנציאל הצמחת הפירות שטמון בעץ הזה עתה. וכאשר הפירות יגדלו בעתיד, הם יהיו שייכים לקונה מכוח הזיקה שנוצרה בעץ מראש.

המשמעות בעבודת ה' היא, שאדם אינו יכול להתחייב כעת שבעוד חודשיים וחצי הוא יניח תפילין אחרי התבוננות בכוונת המצווה, ויתפלל את התפילה מילה במילה עם 'פירוש המילות'. הוא כן יכול להקנות את עצמו, 'מקור הפירות', ולהתחייב ש"אנא עבדא דקודשא בריך הוא", הנני עבדו של הקב"ה, ומה שהוא מבקש אעשה!

קבלת המלכות בראש השנה אינה רשימת החלטות מעשיות על מצווה כזו או אחרת. בחסידות היא מוגדרת כ'קבלת עול כללית', כמאמר חז"ל: "קבלו מלכותי, ואחר כך אגזור עליכם גזרות". אין זו התחייבות לפרטים, אלא הצהרת התמסרות מוחלטת: "ריבונו של עולם, אני שלך! גזור – ואקיים".

זהו, אולי, עומק החרדה של רבי אהרון מקרלין. הוא קיים את המצוות כצדיק עליון, אך כשהגיע אל 'המלך' – אל רגע 'קבלת העול הכללית' – תפס את הפער: עד עכשיו עסקתי ב'פרטים' – בציצית, בתפילה, במעשים טובים; פרטים שמבטאים שיש 'אני' ויש 'אתה', ואני מקיים את רצונך.

אך בראש השנה, בעומדנו לפני המלך, נעלם ה'אני' ונשאר רק 'המלך'. זה לא הזמן לפרטים, אלא להתמסרות הכוללת – ריבונו של עולם, מה שרק תרצה!

תיאור תפילתו של רבי אהרון לא נועד להעצים בנו את חרדת הדין, אלא לעורר אותנו לקראת 'קבלת המלכות' שאליה אנו ניגשים. כל מה שהיה אתמול – ככל שהיה קדוש ויפה ונכון וראוי – אינו דומה לרגע הנוכחי. כעת לא עוסקים בפרטים, אלא מוסרים את ישותנו.

מתוך הביטול המוחלט הזה, מתוך התפיסה שאין לנו שום קיום מבלעדי ה', יכולה לבקוע ממעמקי הלב הזעקה האמיתית: "הַמֶּלֶךְ!".