הרגשת היש

כשברא הקב"ה את עולמו – כך חסידים היו מספרים – וברא גם את מלאך המוות, פנה המלאך אל הקב"ה בשאלה: "הרי תפקידי הוא להרע לבני האדם, להחטיא ולקטרג, מטבע הדברים בני האדם ייבהלו ממני ואם רק ישמעו אותי – יברחו מייד, כיצד אוכל לבצע את המשימה שלי?".

בקשתו נענתה, והקב"ה העניק לו שם 'סתמי', לא מסגיר: הנחש הקדמוני.

כאשר הנחש פגש את חוה בגן העדן היא לא ידעה להיזהר ממנו, ואת משימתו הראשונה הוא ביצע בהצלחה.

אלא שאחרי המבצע המזהיר נחשף הנחש, ושוב אי אפשר להשתמש בשם 'הנחש הקדמוני', שכן "איבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה". הנחש נאלץ לעשות 'שינוי השם', והפעם נבחר הכינוי 'שטן', שם קצר וקליט, שדווקא יכול היה להיות נחמד – עד שגם הוא נחשף בחטא העגל (השטן הופיע והראה לבני ישראל את דמות משה כנפטר). מאז יהודים בורחים משטנים.

השם הבא שקיבל השטן היה 'יצר הרע', והשם הזה נחשף והופלל בזמן חורבן בית המקדש, שחרב בגללו. הכינוי הסודי 'סמך מם' התגלה בידי המקובלים, והקוד הסופי בהחלט – 'נפש הבהמית', 'נשרף' עם פרסום ספר התניא.

אחרי פרסום ספר התניא והתפשטות החסידות – היו מסיימים החסידים, ומטעימים – הרע קיבל שם חדש: 'הרגשת היש'. נדרשת פקחות גדולה לזהות ב'הרגשת היש' את מלאך המוות, הנחש הקדמוני, השטן, היצר הרע, ה'סמך מם' והנפש הבהמית.

* * *

'הרגשת היש' – מהי? הנה טעימה מכתבי אדמו"ר הריי"צ:

"מִי שֶׁהוּא 'מֻרְגָּשׁ' הוּא טוֹעֶה, הֵן בְּהַטּוֹב שֶׁבְּעַצְמוֹ וְהֵן בְּהַטּוֹב שֶׁבִּבְנֵי בֵּיתוֹ וְעִנְיָנָיו. שֶׁחוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא חָכָם, מֵבִין וְדַעְתָּן, וְיוֹדֵעַ הַכֹּל וּמֵבִין כָּל דָּבָר, וּמִתְהַדֵּר בְּהַנְהָגוֹתָיו הַמְּתוּנִים וּמִתְפָּאֵר בִּידִיעוֹתָיו וְטִיב הֲבָנָתוֹ וּמִתְהַלֵּל בְּהַשְׁקָפוֹתָיו.

"...דְּבֶאֱמֶת הִנֵּה זֶה טָעוּת גָּמוּר, דְּגַם בּוֹ יֵשׁ חֶסְרוֹנוֹת, וְכֵן בְּבָנָיו וּבְעִנְיָנָיו, וְגַם בְּזוּלָתוֹ וּבָנָיו וּבְעִנְיָנָיו יֵשׁ טוֹב, וְאֵין זֶה אֶלָּא מַה דְּ'אֵין אָדָם רוֹאֶה חוֹב לְעַצְמוֹ' וְעַל עַצְמוֹ בָּנָיו וְעִנְיָנָיו מַבִּיט בְּעַיִן טוֹבָה וּמַגְדִּיל אֶת הַטּוֹב, וְ'עַל כָּל פְּשָׁעִים', גַּם חֶסְרוֹנוֹת גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר, הִנֵּה 'תְּכַסֶּה אַהֲבָה', מַה שֶׁאוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, וְהוּא מֻטְעֶה בְּמַעֲלוֹתָיו וְהַטּוֹב שֶׁלּוֹ וְהוּא מֻטְעֶה בִּכְלָלִית מַהוּתוֹ.

"וּמֵחֲמַת טָעוּת זֶּה הוּא חוֹשֵׁב שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ.

"וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּמוּחָשׁ בְּכַמָּה יִרְאֵי אֱלֹקִים שֶׁהֵם מִתְנַהֲגִים בְּהַנְהָגָה שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם בְּהִדּוּר... וּמֵהֶם יֶשְׁנָם הַטּוֹעִים בְּעַצְמָם לַחְשֹׁב אֲשֶׁר בִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם וְהַנְהָגוֹתֵיהֶם הַטּוֹבִים, הִנֵּה רְאוּיִים הֵם אֲשֶׁר הַהַנְהָגָה מִלְמַעְלָה בְּבָנֵי חַיָּא וּמְזוֹנָא תִּהְיֶה אִתָּם בְּאֹפֶן אַחֵר לְגַמְרֵי מִכְּמוֹ שֶׁהוּא עִם אֲחֵרִים, שֶׁחוֹשְׁבִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ לָהֶם חֵלֶף עֲבוֹדָתָם הַטּוֹבָה וְהַנְהָגָתָם הַיְשָׁרָה!

"דְעִם הֱיוֹת שֶׁהָאֱמֶת הוּא כֵּן, שֶׁהַנְהָגָתָם הִיא טוֹבָה, וְלִפְעָמִים גַּם מְעֻלָּה, אֲבָל בֶּאֱמֶת הִנֵּה כֵּן צָרִיךְ לִהְיוֹת, וְאִם אֵינוֹ כֵּן הוּא חִסָּרוֹן. אִם כֵּן, הִנֵּה הַנְהָגָתָם הַטּוֹבָה אֵינָהּ מַּעֲלָה כִּי אִם רַק מִלּוּי הַחִסָּרוֹן.

"אֲבָל הֵם טוֹעִים בְּעַצְמָם בָּזֶה, וְהוּא מִפְּנֵי 'הַרְגָּשַׁת עַצְמָם', דְּמִי שֶׁמַּרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ, הִנֵּה הוּא מֻטְעֶה בְּעַצְמוֹ לַחְשֹׁב שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ, וּמִמֵּילָא מִשׁוּם זֶה אֵין הַשִּׂמְחָה שְׁלֵמָה גַּם בְּמַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ.

"...וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּמוּחָשׁ, דְּכַּאֲשֶׁר הַ'מֻּרְגָּשׁ' עֹשֶׂה אֵיזֶה דְּבַר טוֹבָה לְזוּלָתוֹ, הִנֵּה גַּם אִם הוּא טוֹב לֵב וְעוֹשֶׂה עִנְיַן הַטּוֹבָה בְּעַיִן יָפָה וּבְיַד רְחָבָה, הִנֵּה הוּא מַדְגִּישׁ כַּמָּה פְּעָמִים דְּבַר הַטֹּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַחֲבֵרוֹ... הָעִקָּר מַה שֶׁהוּא מַדְגִּישׁ הוּא טִרְחַת גּוּפוֹ, מַה שֶׁהוּא הִטְרִיחַ עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל זוּלָתוֹ. דְּאֵין זֶה אֶלָּא לִהְיוֹתוֹ יָקָר בְּעֵינֵי עַצְמוֹ מִצַּד טִיב מַהוּתוֹ מַדְגִּישׁ הַטּוֹב שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, וְעַל כֵּן חוֹשֵׁב דְּכָל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַגִּיעַ לוֹ".

* * *

הדברים הללו שנחצבו מעטו של אדמו"ר הריי"צ, ממחישים צד אחד של בעיית ה'מרגיש' (ויש צדדים נוספים). עיקרו של דבר, ה'מרגיש' מחפש את עצמו, את חוויותיו – גם הרוחניות – את הצורך שלו, הרוחני או הגשמי, ושוכח שהוא כאן כדי לעמוד ולשרת לפני ה'.

לא מגיע לו תודה ולא תודה רבה, הוא מבצע את תפקידו, ועליו להתמסר, לגמרי, שלא על מנת לקבל פרס.