שר החינוך? זה אתה

מסורת מעניינת השתמרה על אודות הדרך שבה מסר בעל התניא את בנו הצעיר, בְּרל, לימים אדמו"ר האמצעי, ללמוד אצל מלמד דרדקי.

המסורת מספרת שבעל התניא בחר לו את אחד מתלמידי ה'מגיד ממזריץ', והציע לו עסקה: "בא ונחליף מצווה במצווה: אתה יש לך מצווה לפרנס את בני ביתך, ואני יש לי מצווה ללמד את בני תורה; אני אתן לך חלק בפרנסת בני ביתך, ואתה תלמד את בני תורה".

סיפור זה מצריך הבנה: כל הורה שוכר 'מלמד' לבנו, לא רק בעל התניא. מה המשמעות של ההיגד הזה – "בוא ונחליף מצווה במצווה"? מה ביקש בעל התניא ללמד, מה הוא רצה לומר? ולא פחות מכך, מדוע סיפרו לנו את הסיפור הזה, מה המסר החינוכי שבו, עבורנו כהורים, או אולי כמורים?

על מי החובה

הבה ונתבונן במהות ה"מצווה לפרנס את בני ביתך". לכאורה זו מצווה ככל המצוות, המשיתה חובה על האדם לפרנס, לזון ולכלכל את אשתו וילדיו, כפי שהתחייב בכתובה. אלא שיש משהו בחובה הזו שהופך אותה לחובה מסוג אחר לגמרי.

יבוא אדם הביתה בסוף החודש ויאמר לאשתו: ראי נא זוגתי היקרה, עבדתי קשה בכל החודש האחרון, הזעתי, ירקתי דם, וביום האחרון קיבלתי את הפדיון, סכום כסף מכובד ויפה שיכול להחזיק אותנו בחודש הקרוב. אלא מאי, בדרכי הביתה התנפלו עליי שודדים ונטלו ממני את כספי, ותודה לא-ל שנותרתי בחיים.

נו, ברור שאין טענות כלפיו... אי אפשר לכעוס עליו – אבל העובדה שכעת אין כסף בבית היא הבעיה שלו. כעת עליו לעשות הכול ממש כדי להביא לחם לפי הטף. ללוות מידידים, למשכן את נכסיו, ואולי אפילו לחזר על הפתחים – ובלבד שילדיו יאכלו ארוחת בוקר. עם כל הרצון הטוב והחמלה שנחוש כלפיו, חובתו היא עניינו בלבד, והוא מחויב לה בצורה מוחלטת.

ייתכן שזה מה שאומר רבינו לאותו המלמד:

צרף את ה'מלמדות' שלך, את האחריות שלך על חינוך ילדי – עם מצוות פרנסת בני ביתך. אני רוצה שהמחויבות לחינוך הילד תיצרב בנשמתך ברמה הגבוהה ביותר שקיימת. אין 'אונס רחמנא פטריה', ואין 'אני לא אשם'. הילד הזה חייב לצמוח לאילן מפואר נותן פירות, וזוהי אחריותך האישית!

חצי שעה ביום

ואפשר גם לספר את אותו הסיפור להפך, כמסר עבור ההורה:

וכי מה חושב אתה הורה יקר, שאם שלחת את ילדיך לחינוך אצל מלמד, יש לך תירוץ והצטדקות בפני עצמך על חינוכם? כלום מערכת החינוך מחליפה את חובתך ההורית?

משל למה הדבר דומה? למצוות פרנסת בני ביתך – וכי אם מישהו ייקח ממך את האחריות על הפרנסה, ויזון ויכלכל אותך, זה יוריד ממך גרם אחד מן האחריות הבסיסית שלך עבור פרנסת בני ביתך?

נדייק בלשון רבינו, "אני אתן לך חלק בפרנסת בני ביתך" – חלק דווקא. גם אם אפרנס אותך כראוי לבני מלכים, בשפע הגדול ביותר, אין בכך מגרעת, ולו הקטנה ביותר, מאחריותך שלך על הפרנסה.

הוא הדין והוא העניין בחינוך ילדיך – המלמד יעשה את השתדלותו בנאמנות, בעזרת השם, אבל אתה, לא תוכל להדיר שינה מעיניך, ההתמסרות לחינוך צריכה לתפוס את זמנך ואת מחשבותיך יומם ולילה. כי בסוף האחריות היא רק שלך.

וכך הכריז הרבי הרש"ב: כשם שהנחת תפילין בכל יום זו מצווה מדאורייתא על כל יהודי, מבלי הבדל אם הוא גדול בתורה או איש פשוט – כך חל חוב גמור על כל יהודי להקדיש כחצי שעה מחשבה בכל יום אודות חינוך בניו, ולעשות ככל שבכוחו, ויותר מכפי כוחותיו, לדאוג ולפעול על בניו שילכו בדרך שבה מדריכים אותם.