זכר למקדש

מחנה הילדים היה מתוח מעבר לקצה היכולת. המדריכים הסתובבו נרגשים, המרכזים צעקו פקודות ללא הרף, האחראים הטכניים מללו את שערות זקנם כשהם מתרוצצים מפינה לפינה, בעצמם כבר לא יודעים כיצד לארגן את האירוע שהיה גדול עליהם בכמה מידות.

אל מחנה הקיץ הגיעה הידיעה כי הרבי בכבודו ובעצמו בדרך לכאן!

הרבי שמעולם לא התרחק מבית מדרשו ב-770 עושה כעת את כל הדרך הארוכה מניו יורק העיר, ועד להרי הקאטסקילס, רק כדי לבקר במחנה הקיץ 'גן ישראל'. הרבי מביע בכך את הערכתו העצומה למחנה הקיץ, "סדן שמייצרים עליו חסידים".

עיקר עבודות הניקיון והנראות הוטלו כמעט באופן טבעי על ה"משב"קים" – נערים צעירים שביקשו להסתפח למחנה וליהנות מהטיולים והתוכניות. הם כבר היו בוגרים מכדי להיות קייטנים, ולגיל וגם לשיעור הקומה הרוחני של הצוות בוודאי שטרם הגיעו. הם הגיעו אל הקעמפ כבוגרי השנים הקודמות, וה'תשלום' שלהם כלל סיוע טכני בכל מה שנדרש.

הנערים הללו לא היו חסידים, הם היו מקהל היעד שאליו יועד המחנה. ילדים יהודיים שמעוניינים בעוד קצת יהדות בחודשי החופש הגדול. והעבודה הגדולה שהוטלה עליהם כעת, לא כללה את סידור וניקוי ה'בונגלוס' (Bungalow) שלהם עצמם. ואלו, הפכו להיות השטיח שתחתיו מטאטאים את כל הלכלוך כאשר החמות באה לביקור פתאומי... כל מה שלא היה צריך להיות במרחב הציבורי, נדחס אל חדרי ה'משב"קים'.

הרבי הגיע. הוא יצא ממכוניתו ומיד החל בסיור רגלי בשטח הקעמפ. הוא הלך בזריזות גדולה, כשמנהלי הקייטנה מנסים להדביק את הקצב. הוא הלך לכאן והלך לשם, בחן פה והסתכל במקום נוסף. העיר הערות, שיבח וביקש לתקן. ואז הוא צעד ישירות אל דלת הבונגלו של ה'משב"קים', הצוות הצעיר...

הרבי ניגש אל הדלת וניסה לפתוח, אך זו הייתה נעולה. מנהלי הקייטנה שרצו בעקבות הרבי ביקשו בלבם שהאדמה תפתח מיד את פיה ותבלע אותם ואת כל אשר להם, ובלבד שהרבי לא יצטרך לראות איזה בלגן מתחולל שם.

אך הרבי ממתין, והאחראי מוציא מכיסו מפתח. ותוך כדי שהוא פותח את הדלת הוא מפטיר: "זכר לחורבן"...

הרבי הביט וחייך. ואז אמר: "מדוע 'זכר לחורבן' אם אפשר 'זכר למקדש'?!

[יש דינים והלכות של 'זכר לחורבן', כמו באופן כללי דיני האבלות החלים בימים אלו. אך יש גם סט של הלכות שנוהגות 'זכר למקדש' כמו נטילת לולב שבעה ימים כפי שנהגו במקדש ועוד].

* * *

ההבדל הזה בין 'זכר לחורבן' ל'זכר למקדש' הוא בדיוק מה שעשה הרבי לימים הללו של שלושת השבועות. במהלך קרוב לאלפיים שנה עסוק עם ישראל באבלות, והימים הללו מוקדשים לכאב ולצער, כשהמיקוד הוא זיכרון העבר. ואילו הרבי בסדרת הנחיות הפך את משמעות הימים הללו לחלוטין: לצד האבלות ההלכתית הדגש הוא על בניית המקדש העתידי.

הנה חלק מהנחיות הרבי לימים הללו: ימי בין המצרים צריכים להיות מוקדשים ללימוד תורה באופן מיוחד, ובמיוחד ללימוד ההלכה (שכן "אין הגלויות מתכנשות אלא בזכות המשניות"), ובאופן מודגש לימוד הלכות בית הבחירה.

חסידים עסוקים בימים הללו בלימוד מסכתות תמיד ומידות, ברמב"ם הלכות בית הבחירה ובנבואות יחזקאל על בניין הבית השלישי. הלימוד עצמו הוא חלק מהבנייה.

בנוסף שם הרבי במרכז הימים הללו את הפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" מחותם הפטרת 'חזון': הוספה בתורה (משפט) אך גם בצדקה. הרבי ביקש להוסיף במתן צדקה בימים הללו, ולהרבות במתן הצדקה ככל שהלכות האבלות מחמירות. הוספה ראשונה בימי בין המצרים, ושוב החל מראש חודש, ויותר מכך ב'שבוע שחל בו'.

ועוד ביקש הרבי לפרסם כי בערב ראש חודש אב יש לתת לצדקה מזון שתי סעודות (ועדיף מזון שלוש סעודות) כתחליף לתענית.

בימי תשעת הימים הורה הרבי על מערך של סיומי מסכת ברבים, כדי "לדחות" את האבלות מבחינה הלכתית. אף שבפועל נוהגים שלא לאכול בשר ולשתות יין, גם אחרי 'סיום'. אך עצם העובדה שההלכה 'דוחה' את האבלות במקרים של סיום מסכת היא כבר דבר גדול.

וכך במקום 'זכר לחורבן', הועמד במרכז 'זכר למקדש', שייבנה במהרה.