טוביה ליצמן

כשסבא שלי החסיד ר' מוטל קוזלינר ז"ל, היה 'מתוועד' ב'ישיבה של קוזלינר' שבנחלת-הר-חב"ד (שכונת חב"ד בקריית מלאכי), היה נוהר לשם קהל רב. לא מעט היו מחפשים הזדמנות לעשות שבת ב'נחלה' רק כדי להיות נוכחים בהתוועדויות המיוחדות הללו.

סביב סבא סבבו יהודים מיוחדים במינם, שכונו "החסידים של הנחלה". המאפיין שלהם בוהק: יהודים כאלו שאינם מחזיקים טובה לעצמם, לא הולכים בגדולות ובנפלאות, ומסתפקים במועט. אלה יהודים המסורים לשליחות של הרבי, ל'כוונה העליונה', עד טיפת דמם האחרונה. חיילים של ממש. הנחלה היא בוודאי 'ארץ מגדלת חסידים'.

אחד מאותם יהודים מיוחדים הוא ר' טוביה ליצמן שיחיה. מסוג האנשים שב'נחלה' הוא אולי לא נדיר, אבל בכל מקום אחר בעולם הוא ממש חד בדורו. ר' טוביה, שמוסר את עצמו – לאורך ימים –לשליחות הרבי, היה מכנס מדי שבת את ילדי קריית מלאכי ל'מסיבות שבת', בחדר הסמוך לחדר בו התוועד סבא עם החסידים. מי ייתן שקולו המיוחד של ר' טוביה קורא עם ילדי הקריה את פסוקי התורה והתהלים לא יישכח מזיכרוני לעולם.

וכך בחדר אחד מכונסים עשרות ילדים וילדות עם ר' טוביה, ובחדר השני יושב סבא עם חסידים בהתוועדות שהולכת ומתארכת כבר שעות רבות אחרי התפילה. ואז הילדים מהחדר הגדול מכריזים בהתלהבות ובקול רם את פסוקי התורה, והמתוועדים בחדר השני מתקשים לשמוע את סבא מדבר.

אחד האברכים הצעירים, שאולי הגיע במיוחד לשבת רק כדי לשמוע, יצא לרגע לחדר הגדול, וביקש מר' טוביה "אולי תנמיכו מעט את הקול?".

הוא עשה טעות חמורה. סבא קלט את זה...

כשהוא שב, סבא כבר היה מוכן לחנך את הצעיר הזה (ודרכו, גם את כל הנוכחים. הנה, עברו כשלושים שנה והסיפור עוד חי לנגד עיניי, ובמקרי הכרעה רבים אני נזכר בו).

"אספר לך מעשה", רעם סבא.

"בעיירה ליובאוויטש היה יהודי אחד, תלמיד חכם גדול, חסיד ו'עובד אלוקים'. תפילותיו היו באריכות רבה בכל יום. הוא היה מתמקם בעזרת הנשים אחרי לימוד חסידות מעמיק, ושם היה פותח בתפילה שהסתיימה בשעות הצוהריים.

"פעם הוא נכנס ל'יחידות' אצל הרבי הרש"ב, והתלונן: אני מאריך בתפילתי, וכשכבר אני מצליח להגיע לריכוז גבוה ולמחשבות עמוקות – אני שומע את צעקותיהם של האנשים הפשוטים מבית הכנסת, העונים בקול רם 'אמן' ו'אמן יהא שמיה רבא'. הקולות האלו מטרידים את מחשבותיי ומפריעים לי בתפילה!

"הרבי הרש"ב ענה לו" – וכאן סבא הגביה את הקול – "בשאלה: כיצד יכולה קדושה להפריע לקדושה?!".

וסבא הביט על אותו אברך וחזר על השאלה: "אמור לי, כיצד יכולה קדושה להפריע לקדושה?! ומכיוון שקדושה איננה יכולה להפריע לקדושה, אזי אחד מהשניים איננו קדושה. וברור לך, שקולות של ילדים יהודים הקוראים פסוקי תורה הם בוודאי קדושה...".

* * *

אבל רגע, ומקווה שסבא לא שומע את השאלה הזו, מה באמת משמעות ההיגד הזה של "קדושה איננה מפריעה לקדושה"? אני יכול להבין אם אומרים "יחיד ורבים הלכה כרבים", החסיד הבודד בעזרת הנשים צריך להבין שהרבים המתפללים למטה חשובים ממנו.

אבל מדוע אין בכך הפרעה לתפילה שלו? גם האברך שביקש להסות את הילדים נהג אולי שלא כשורה, שכן מטרת התכנסותם חשובה לא פחות, ואולי אף יותר מזו של ההתוועדות, אבל מדוע אין בכך הפרעה להתוועדות. אובייקטיבית בהחלט יש בכך הפרעה!

* * *

כאן אנחנו מוכרחים לגעת באחד הרעיונות הכי מטלטלים של חסידות.

ההגדרה של קדושה בספר התניא היא 'ביטול', לא 'חוויה'.

אם התפילה היא חוויה נעימה ונפלאה, הרי שהחוויה מופרעת בקולותיהם של היהודים הפשוטים. אבל התפילה היא 'ביטול'. היא עבודה פנימית של להיזכר מהי תכלית ירידת הנשמה, ומה עליי לעשות כדי להתמסר אליה. בגישה כזו, קולותיהם של ה'אמן יהא שמיה רבה' הם מוזיקה ערבה, המוזיקה הכי טובה שיש.

אז נכון, ה"אמן יהא שמיה רבא" הגבוה מבית הכנסת עוצר את המחשבה על "אתה הוא ה' לבדך", אבל הוא משלים אותה מכיוון אחר: "הנה יהודי, נשמה אלוקית, שמשבח את הקב"ה ועובד אותו בתמימות. לְמד ממנו, הצטרף אליו, זעק כמוהו גם אתה בלב שלם 'אמן יהא שמיה רבה'".

וגם אתה, אברך צעיר, הגעת להתוועדות כדי ללמוד על התמסרות, על מסירות נפש, על כך שאינך המרכז שהכול סובב סביבו. ואז אתה עוצר יהודי אחר שעוסק בהתמסרות, במסירות נפש, בהפצת היהדות? הלוא הגעת לכאן כדי להבין שאלוקות איננה חוויה אלא משימה.

הבט על הילדים הקטנים הללו, נשמות אלוקיות קדושות שלא קיבלו חינוך יהודי. הבט על ר' טוביה המתמסר לאמירת פסוקים איתם. טוב הוא ר' טוביה וילדיו מאלף התוועדויות. הבט בהם, והתמלא קנאה. הבט בחסידים המבוגרים שמתוועדים וקולות הילדים לא מפריעים להם, ולמד מהם 'ביטול' מהו. אמור 'לחיים' וחשוב שוב, מדוע ירדה הנשמה למטה.