ובמיוחד לילדים

יניב בן אברהם, יצחק ויעקב

רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, האדמו"ר השני בשושלת סִיגֵט (הענף המוכר שלה בימינו הוא סַטְמֶר), היה כפוף – כמו כל רבני הונגריה – לצדיק המפורסם רבי חיים מצַנְז.

בפעם הראשונה כשהגיע רבי ליפא, המוכר בספרו 'קדושת יום טוב' אל רבי חיים, שאל אותו הצדיק: "מי אתה?".

השיב רבי ליפא: "אני הוא בנו של רבי יקותיאל יהודא מסיגט, בעל ה'ייטב לב'".

"כן", השיב הצדיק, "אבל מי אתה?".

"אני נינו של רבי משה טייטלבוים מאו‍ֹיהֶל, הצדיק המפורסם בעל ה'ישמח משה'".

"כן, אבל מי אתה?".

רבי ליפא חזר והשיב תשובות שונות על ייחוסו, והתחמק מלענות על השאלה "מי אתה". לבסוף, כשהסתיימו כל התשובות ורבי חיים שאל: "אבל מי אתה?" – לא נותרה לרבי ליפא ברירה, והשיב: "מי אני? רבי, אני בעצמי לא יודע מי אני!".

רבי חיים אהב את התשובה מאוד, ואמר לו מייד בחיבה: "מה שלומך, ליפאל'ה?".

משא הדורות

כמובן שהסיפור דורש פירוש ועיון. ה'קדושת יום טוב' לא ביקש להתפאר בשם אבותיו; יהודי מרומם וצדיק שכזה, לא תולה את זהותו באחרים שזכה להיות מצאצאיהם. לא זה הסיפור. זה ברור.

רבי חיים השואל ביקש לתהות על קנקנו של האברך. השאלה "מי אתה", לא הייתה "מה שמך" אלא "מי אתה" – מהו הייעוד שלך, מה המהות שלך, מיהו היצור המתגורר בתוך האדם העומד מולי. ייתכן גם שרבי חיים בעיניו הטהורות ראה שלנגדו עומד אברך פלא, איש ירא אלוקים, שינהיג עדה בישראל, ומשום כך שאל: מה הבשורה שאתה מביא לעולם?

ורבי ליפא השיב: אינני בעל בשורה, אינני יודע על עצמי מאומה. נושא אני על כתפיי את העובדה שבעל ה'ייטב לב' הוא אבי, ומתוך כך יש לי אחריות למסר שלו, לתפקיד שלו, של אבי.

אבל הצדיק מצנז התעקש: אתה לא ה'ייטב לב'; אתה אדם עצמאי, בעל זהות ובשורה משל עצמך. מי אתה?

ורבי ליפא השיב: אכן, לא רק בנו של ה'ייטב לב' אני, אלא גם מגזעו של ה'ישמח משה' אני, וזהו תפקיד נוסף המוטל עליי, חלק נוסף בזהות שלי.

והצדיק מצנז לא נחה דעתו עד שבירר שוב: כל אלו צדיקים וקדושים – אבל מי אתה, אתה בעצמך?

ורבי ליפא השיב: אני לא יודע מי אני. אינני מוצא בעצמי לא מוחין ולא מידות טובות, לא יראת אלוקים ולא אהבת ישראל. רק נושא אני את משא זקניי על כתפיי.

ואת התשובה הזו חיבב כל כך רבי חיים מצנז.

מי אני, מי אתה?

ואני, לא בנו של ה'קדושת יום טוב' אני, ולא נינו של ה'ישמח משה' הנני.

אבל אני וגם אתה בניו של אברהם, יצחק ויעקב האבות הקדושים, והקיום שלנו בעולם איננה נגזרת רק מסוג הנשמה שקיבלנו כשירדנו לכאן, של היכולות הגנוזות בנו, של המעשים הטובים שהספקנו או לא הספקנו לעשות. כולנו צאצאים של האבות הקדושים, של הדורות הראשונים, שמביטים בנו - בני הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה - ומצפים מאיתנו שנפעל לפי הסטנדרטים שלהם והכוחות שהם הטמיעו בנו, ולא לפי כוחותינו שלנו.

בסיום 'תהלוכת ל"ג בעומר' בשנת תשמ"ז (1987) מול בית המדרש של הרבי, '770', כאשר המנחה סיים להודות למפיקים השונים, למשטרת ניו יורק, ולגופים שלקחו אחריות על האירוע אדיר הממדים – נטל הרבי את המיקרופון ואמר באנגלית: "ותודה מיוחדת לילדים, הבנים והבנות, בני אברהם יצחק ויעקב, בנות שרה רבקה רחל ולאה!".

מה המסר של הרבי אלינו? אולי, שהילד הזה או הילדה היהודיים הישובים למרגלותיו אינם מפיקי על וגם לא מפקדי משטרת ניו יורק – אבל הם ה'יחסנים' הכי גדולים שיש, וכוחם איננו תלוי במה שעשו או שלא עשו, אלא הוא צֶבֶר של כל קודמיהם – עד האבות והאימהות הקדושים, "בני אברהם יצחק ויעקב, בנות שרה רבקה רחל ולאה".