הלבוש המתחלף אצל הרבי

טוביה החולף

כמנהג החסידים ברוסיה, הקפיד ר' טוביה לחבוש תמיד כובע קסקט צנוע על ראשו ולהתעטף במעיל ארוך שחור שהגיע עד לברכיו ומעבר להן. סוחר מצליח היה ר' טוביה, ועסקיו המסועפים התמקדו בעיקר בערים הגדולות מוסקבה ופטרבורג. את ביקוריו אצל רבו, בעיירה הקטנה, היה מקדיש ר' טוביה לתורה ותפילה ולפגישות עם האדמו"ר.

עסקיו של ר' טוביה הלכו וגדלו. הברכה שרתה בהם. הוא בא במגע עם סוחרים מכובדים ועשירים, וחש כי לטובת מסחרו עליו לוותר על הלבוש המסורתי. המעיל הארוך 'קוצר' לחליפת עסקים מהודרת והקסקט הצנוע הוחלף ב'צילינדר' אופנתי.

ברחוב הקטן שבעיירה החסידית לא הסתובב כך ר' טוביה, אך כשיצא לפגישות חשובות בעיר הגדולה החליף ל'לוק' מותאם יותר.

יום אחד חלפה מחשבה מטרידה במוחו של ר' טוביה הגביר: "האם אני מרמה את חבריי בעיירה, או אולי חלילה את הרבי עצמו? כאשר אני מבקר את מורי ורבי בבגדים בהם אני לא הולך במקומות כמו הערים הגדולות – האין כאן רמייה?".

לאחר התלבטות ארוכה, החליט ר' טוביה לשנות את גישתו. מעתה, גם בעיירה הופיע בבגדי ה'גביר' המכובד. כשנכנס אל הצדיק לפגישתם הבאה, הביט בו הרבי ארוכות, הנהן בהבנה, וחיוך קל עלה על שפתיו.

"טוביה'לה יקירי," אמר הרבי ברכות, "וכי חשבת שנעלם מעיניי כיצד אתה לבוש במוסקבה? אבל אני קיוויתי, טוביה, קיוויתי בכל לבי, שהטוביה האמיתי הוא זה שראיתי כאן, בעיירתנו הקטנה והצנועה. חששתי שרק כשאתה מגיע למוסקבה, שם אתה מרמה...".

תסתלק מהשטח שלי

יום הכיפורים, ושוב אנו מול המחזור, מכים 'על חטא', ומחליטים מחדש שאנחנו רוצים להיות טובים יותר, כנים יותר, אמיתיים יותר. שבשנה שזה עתה החלה לא נחזור על הטעויות של קודמתהּ. נעשה כל שביכולתנו לעשות את הנדרש מאיתנו כיהודים, להיות קרובים יותר לקדוש-ברוך-הוא, ובכלל...

ולפעמים, ביום־הכיפורים, צצה במוחי השאלה: "מיהו ה'אני' האמיתי? זה של כל השנה, או זה של יום הכיפורים? היכן אני / אנחנו מרמים; עם בגדי היום חול, או עם בגדי הלבן של יום הכיפורים?".

והתשובה ברורה וחדה: ה'אני' האמיתי הוא בוודאי זה של יום הכיפורים. ה'אני' של כל השנה הוא זה שמשקר, מרמה ומתחמק מאחריותו האמיתית.

חסידים נהגו לקשור רעיון זה עם מושג ה'מחאה', פרקטיקה הלכתית בעלת משמעות משפטית עמוקה. על פי ההלכה, אדם המחזיק בנכס במשך שלוש שנים ללא ערעור, רוכש בו חזקה המאפשרת לו שלא לשמור את שטר המכר. אולם, אם הבעלים המקורי של הנכס מבצע 'מחאה' - כלומר, מצהיר בפני עדים על בעלותו ועל כך שהמחזיק הנוכחי הוא גזלן - הוא מאריך את התקופה שבה המחזיק חייב לשמור את ראיותיו.

משמעות הדבר היא שה'מחאה' משמרת את זכויותיו של הבעלים המקורי, גם אם אין ביכולתו לממשן כרגע. היא מהווה הצהרה משפטית: "זה שלי, ואף שאיני יכול לתבוע אותך כעת, אני שומר על זכותי לעשות זאת בעתיד".

ה'אני' האמיתי

יום הכיפורים מספק הזדמנות ייחודית ל'מחאה' רוחנית שכזו. במהלך השנה, היצר הרע משתלט על נשמתנו כמו דייר חצוף שפלש לדירתנו. ביום הקדוש הזה, אנו מתייצבים ומוחים נגדו: "הנשמה הזו שלי! אתה, היצר הרע, גנב ושקרן. העובדה שאתה שולט בי במשך השנה אינה מעניקה לך בעלות. אני מוחה על נוכחותך, ויבוא יום שאבוא איתך חשבון.

"אומנם אין לי כרגע את הכוח לגרש אותך לחלוטין, אך אני מוחה על שליטתו ושומר על זכותי לשוב בתשובה שלמה!

"ה'אני' האמיתי שלי הוא הבגד הארוך, של העיירה הקטנה, לא המקטורן של מוסקבה. אַיי, הלוא במוסקבה אני מסתובב כמו במוסקבה?! זה לא משנה את העובדה שה'אני' האמיתי שלי הוא ר' טוביה מהעיירה החסידית הקטנה".