לומדים תורה עם הרב שמואל רסקין — שיעורים, פודקאסטים והטור השבועי לפי הלוח העברי

מנהגו זה של הרב החסידי מצא חן בעיני הרב הלא חסידי, שביקש אף הוא לברך מוקדם לפני כולם. להפתעתו, בעל האתרוג סירב. ״אכבד את הרב להיות הראשון שיברך אחריי״, ענה בדיפלומטיות.

הרב לא יכול היה שלא לתהות בקול מדוע הרב החסידי זוכה ליחס מועדף על פניו. אמר העשיר ישירות: ״אני מכבד את כבוד תורתו עד למאוד. ואני אשמח מאוד שכבודו יברך על האתרוג שלי. אולם, רבי הלל ביקש לברך בבוקר ראשון, ואני מכבד את בקשתו לכבוד שמיים. אך כבודו מבקש רק מפני ש'כן עשה הלל', ואת ה'כן עשה הלל' אין לי צורך לכבד".

* * *

חקיינות חברתית מאוסה אצל החסידים. בקוצק אמרו, "אלוקי מסכה לא תעשה לך" – אל תעשה לך אלוקים של מסכה...

כנגד זה, חיבבו החסידים רגש טבעי ואמיתי. סבי, החסיד ר׳ מוטל קוזלינר, נהג לומר: "חוש אסור לאבד". ברבות השנים שמעתי סיפור נאה בקשר לזה.

בכפר חב"ד התגורר יהודי ושמו ר' ברל קיבמן, שהיה יהודי מסוג אחר. כדי לשבר את האוזן: בבית הכנסת היה שיעור קבוע בגמרא שמסר יהודי תלמיד חכם. ר' ברל היה מתיישב בסוף השולחן ללא גמרא, אך כשהיה שומע טעות בקריאת רש"י או תוספות הוא היה מתקן אותו...

פעם חלה ר' ברל ואושפז בבית הרפואה אסף-הרופא הסמוך לכפר חב"ד. זקני הכפר וגדוליו קיימו בו מצוות ביקור חולים, והיו מקיימים סבב של ביקורים אצלו.

פעם פנתה אל אחד האורחים – ׳משפיע׳ רוחני חשוב – האחות הרפואית ושאלה: ״כבוד הרב, האם הזקן הזה קרוב משפחה שלכם?״. ה׳משפיע׳ השיב כי הוא ידיד קרוב, אך לא בן משפחה.

״אם יש לכם השפעה עליו, אנא בקשו ממנו... הוא זקן, חולה ותשוש, אך בכל פעם שאני מתקרבת אליו לקחת בדיקות הוא קופץ, כאילו היה בחור צעיר בן שמונה-עשרה, אל העבר השני, ולא מאפשר לי להתקרב אליו. אנא דברו על ליבו, הסבירו לו כי אין בכך כל איסור במצבו״.

והמשפיע אכן ניסה לדבר איתו, אך ר' ברל מיאן לקבל. הוא השיב קצרות: 'חוש אסור לאבד'. הרגש הטהור, הטבעי, של היהודי הזה, ירא האלוקים, לא הניח לו לקבל טיפול בצורה כזו. ועל החוש הזה הוא לא רצה לוותר.

יש לך 'חוש' באתרוג? שמור עליו. 'חוש' בישיבה בסוכה? – טפח אותו. ׳חוש׳, רגש יהודי טהור, הוא מתנה. אבל בשום פנים שלא יהיה 'כן עשה הלל'.